יש הבדלים ניכרים בין המכשירים כבר ממבט ראשון: המכשיר הישן כבד בהרבה מהחדש. לעומת זאת, החדש מצוייד במספר רב של לחצנים ונוריות, ואילו בישן יש רק חוגה.
הילדים ניסו לנחש מה נמצא בתוך המכשירים - כתבנו את הרשימה הבאה:
התחלנו לפרק - קבוצה אחת עבדה על הטלפון הישן, וקבוצה שניה על הטלפון החדש.
שני המכשירים נפתחו בקלות. שמנו לב שבטלפון הישן אין ברגי פיליפס (הברגים עם שני החריצים בצורת צלב) - זה נדיר מאוד בימינו!
בנוסף, ראינו שהמכשיר הישן בנוי מחומרים כבדים - והרבה מהם: מעטפת הפלסטיק עבה וכבדה, הפעמונים שבתוכו עשויים כמות גדולה של מתכת ואת הענבל מניע מנוע חשמלי גדול.
לעומת זאת, הטלפון הישן מכיל מעט מאוד חלקים, ואילו בחדש יש שני מעגלים מודפסים גדולים המכילים שפע של אלקטרוניקה - רואים בעיניים שלמכשיר הישן היתה פעולה אחת פשוטה (להתקשר) ואילו למכשיר החדש יש שפע של פעולות.
את ההתקדמות באלקטרוניקה אפשר לראות בהשוואה בין המיקרופונים של שני הטלפונים - תראו כמה המיקרופון החדש קטן ביחס למיקרופון הישן. דרך אגב, הרמקול שלמעלה הוא הרמקול של הדיבורית של הטלפון החדש, כך שלא כל-כך הוגן להשוות אותו עם הרמקול של אפרכסת הטלפון הישן.
החוגה עבדה בשיטה שהפכה תנועה מכנית-סיבובית לסדרת נקישות חשמליות ("pulses") - הציוד במרכזיה ידע לתרגם את מספר הנקישות (נקישה אחת ל-"1", שתי נקישות ל-"2" וכך הלאה) לתנועה מכנית של מחברים, שניתבו את השיחה ליעדה. דרך אגב, אפשר היה ליצור את אותן נקישות באמצעות סדרת הקשות מהירות על עריסת השפורפרת (הכפתורים שמנתקים את הקו כאשר מניחים שם את השפורפרת) - כאשר הייתי ילד היינו מתאמנים בלחייג באמצעות הקשות - האמנו שאם נצליח להתקשר, השיחה תהיה חינם!
בטלפון המודרני החיוג פועל באמצעות צלילים - לכל מקש יש צליל ייחודי, והצלילים מפוענחים במרכזיה בצורה הרבה יותר מדוייקת משיטת הנקישות.
מענין איך מילים נתפסות בשפה, ונשארות בה גם אחרי שהן כבר לא ממש רלוונטיות: בעברית, אני עדיין "מחייג", למרות שבטלפון שלי אין שום דבר עגול (ובאנגלית - "dial"). גם הצליל שמשמיע הטלפון הוא עדיין "צלצול" פעמון, למרות שבימינו זו מנגינה אלקטרונית (ובאנגלית "rington").
לקריאה נוספת:
How stuff works - telephone
מוזיאון בריטי לטלפונים ומרכזיות
